פס"ד בערעורים בסוגיית התאבדותו של עצור בפקוח המשטרה בפרשת מות אשה עמה היה בקשרים רומנטיים

כב' השופט בנימין ארבל

א. פסק דינו של בית המשפט קמא:

1.         המנוח רוני קבלאן ז"ל, [להלן: "המנוח"] שם קץ לחייו ביום 5.9.05, עת היה נתון בבית המעצר בפיקוחם של אנשי משטרת ישראל. אותה עת היה המנוח חשוד בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ואיומים, לאחר שאשה, עימה היה בקשרים רומנטיים, נעלמה. גופתה של אותה אישה, נמצאה כחלוף שלושה חודשים, כשהיא מוטלת בתוך בור בחורשה ליד לוטם. [אשה זו תכונה, להלן: "המנוחה"].

            אגב תקופת המעצר, ביצע המנוח נסיון אובדני, בעקבותיו הועבר לבדיקה בבית החולים מזרע. שם נקבע כי הוא "הובא עקב נסיון אובדני", וכי יש להשגיח עליו בעת מעצרו בשל חשש להתנהגות בלתי צפויה ונסיון לפגוע בעצמו.

            חרף האמור, לא ננקטו על ידי הממונים על מעצרו אמצעי פיקוח סבירים, שיהא בהם כדי למנוע מן המנוח לפגוע בעצמו, וזה תלה עצמו על סורגי התא, תוך שהוא משתמש בקרעי מגבת. מדינת ישראל הודתה בחבותה הנזיקית בגין האירוע. המחלוקת בין המדינה לבין יורשי המנוח התמקדה אך ורק בסוגיות גובה סכום הפיצויים, הבסיס לקביעתו, השאלה האם יש לנכות מסכום הפיצויים את אבדן ההכנסה שהיה נגרם למנוח לו היה מורשע ברצח, ושאלות של אשם תורם והסתכנות מרצון של המנוח.

2.         בית המשפט קמא דחה את טענות המדינה באשר להפחתת סכום הפיצויים, בגין אשמו התורם של המנוח וההסתכנות מרצון. לדבריו, אין להכיר באשמו התורם של הנפגע עקב מעשהו המכוון, בנסיבות שלפנינו, בהן הוכרה הנורמה המשפטית המחייבת את המדינה להשגיח עליו ולוודא כי לא יפגע בעצמו. לשיטתו, במקרים כגון אלה, כאשר החובה המוטלת על הנתבע היא למנוע מעשה מכוון של הנפגע, אין להטיל על הנפגע אשם תורם, בשל ביצוע אותו מעשה.

באשר לטענת ההסתכנות מרצון, קבע בית המשפט קמא כי החלטת המנוח לשים קץ לחייו הינה החלטה בלתי רציונלית, כאשר הדרישה להטיל חובה על המנוח להימנע "מלבצע את זממו", ולבצע אותה החלטה, שהוא כבר גמל בדעתו לבצעה, הינה דרישה בלתי אפשרית. שכן, מרגע שהמנוח גמל בדעתו לשים קץ לחייו, שוב לא ניתן לדרוש ממנו שלא לממשה. על כן, מרגע זה ואילך, מוטלת על המדינה אחריות בלעדית לסכל את כוונתו.

3.         חלק נכבד מקדיש בית המשפט קמא בפסק דינו לסוגיית מעורבות המנוח בעבירת הרצח, והשאלה האם היה מורשע בעבירה זו ונדון למאסר עולם. בנסיבות אלה, טענה המדינה כי אין לפצות את עזבונו בגין הפסד השתכרותו בשנים האבודות. מנגד, טען העזבון, כי היה מקום להוסיף לסכום הפיצויים את הסכומים שחסכה המדינה עקב פטירתו. שכן היה עליה להחזיקו בבית האסורים - החזקה אשר עלות ניכרת בצידה. קדמה לפסק הדין החלטה, בה דחה בית המשפט את בקשת ב"כ העזבון למחוק את טענות המדינה לעניין ניכוי תקופת המאסר הצפויה, בשל העובדה כי לאחר פטירת המנוח, נמנע מן העזבון להתגונן כראוי כנגד טענה כה כבדת משקל, המייחסת לו מעשה רצח, כאשר לא ניתן לשמוע את עדותו של המנוח - עדות אשר נמנעה בשל העוולה שביצעה המדינה נגדו. טענה שניה שהושמעה לעניין זה היתה, כי קביעה ביחס להרשעתו של המנוח תכתים אותו בכתם מוסרי חמור ביותר, מבלי שדבריו הושמעו בבית המשפט, ומבלי שניתן לו להגן על עצמו. חסימת דרכו להגן על עצמו מקורה בעוולה, ואין להתיר למדינה להינות מפרי עוולתה. 

            כאמור, טענתה של זו נדחתה על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע כי הוא אינו נדרש להכריע בשאלה אם המנוח היה מורשע ברצח, אילו נותר בחיים. אלא אך ורק בסוגיית סיכויי הרשעתו של המנוח ברצח - תוך הטלת נטל הוכחה מוגבר על המדינה בסוגיה זו.

            בית המשפט בחן את חומר הראיות שהובא בפניו, ובמיוחד את גרסאותיו של המנוח בעת חקירתו במשטרה. גרסתו הראשונה היתה כי לא נפגש כלל עם המנוחה ביום האירועים. גרסה זו הופרכה על ידי ראיות הנוגעות לאיכונים סלולריים. משהסתבר לו כי גרסתו קרסה, הוא מסר גרסה חדשה, לפיה הסיע את המנוחה במכוניתו למטע זיתים סמוך לסכנין, שם עצר לצרכיו, ואז הופיעו שלושה רעולי פנים, ישובים במכונית מסוג סובארו, אשר חטפו את המנוחה מתוך רכבו באיומי נשק.

            המנוח שם קץ לחייו ביום 5.9.05, עת היתה החקירה בעיצומה. כתוצאה מכך הופסקה החקירה. פרט לגילוי גופת המנוחה, כחודשיים לאחר מכן.

            כאמור, בחן בית המשפט את כלל הראיות שנאספו בידי המשטרה, ומצא בהן ראיות לכאורה, הנוגעות להתנהלות המנוח ביום האירוע, ובתקופה שקדמה לו, לרבות ראיות באשר לאיומים שהוא איים על המנוחה, והתנהגותו האובססיבית ביחס אליה. הסתבר מראיות אלה, כי שעה שהמנוחה ביקשה לנתק את הקשר בין השניים, התחזקה התנהגותו האובססיבית כלפיה וכלפי בעלה, אשר היתה מלווה באיומים. 

            בית המשפט קבע כי בחומר הראיות גלום פוטנציאל ראייתי גבוה להרשעה. עם זאת, לא יכול היה לקבוע, באופן נחרץ, כי יש בחומר זה כדי לבסס הרשעה בדרגה של מעבר לכל ספק סביר. זאת, נוכח העובדה כי המנוח לא יכול היה למסור את גרסתו בבית המשפט.

            וכך מסכם בית המשפט קמא את עמדתו בסוגיה:

            " מכל הטעמים שמניתי לעיל, לא ניתן לקבוע באופן נחרץ כי אילו המנוח היה בחיים, הוא היה מועמד לדין בעבירת הרצח, וכי בית המשפט המחוזי היה מרשיע אותו ודן אותו למאסר עולם. קביעה כזו היא בלתי אפשרית בנסיבות שנוצרו.

            יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל ההרשעה הגלום בראיות שהציגה המדינה. חומר הראיות שהובא בפירוט לעיל, קושר את המנוח למעשה הרצח ומהווה בסיס ראייתי ממשי שיכול היה להביא, בהסתברות גבוהה, להרשעתו של המנוח בעבירת הרצח. יהיה זה יומרני אם אעריך את סיכויי ההרשעה באחוזים מדויקים, ולדעתי ניתן, לצורך קביעת שיעור הפיצוי בגין השנים האבודות, להסתפק בקביעה שהמדינה הוכיחה סיכויים ממשיים להרשעתו של המנוח בעבירת הרצח". [ההדגשות אינן במקור - ב.א.].

4.         כטענת נגד לסוגיית סיכוי הרשעתו של המנוח בעבירות שיוחסו לו, העלה ב"כ העזבון טענה הנוגעת להתעשרות של המדינה ולא במשפט, שמקורה בחסכון הוצאות החזקתו של המנוח בכלא, לו היה מורשע ונדון למאסר עולם.

בית המשפט דחה טיעון זה, בקבעו כי מטרת דיני הנזיקין הינה השבת המצב לקדמותו. פיצוי העזבון בגין החסכון שנגרם לקופה הציבורית, אינו קשור להשבת המצב לקדמותו. אין קשר, לדידו של בית המשפט, בין החסכון לבין הנזק שנגרם למנוח. אין המדובר כאן בהתעשרות של ממש, אלא בחסכון הוצאות המבוסס על נתונים והנחות סטטיסטיות - ולא על חישוב קונקרטי הקשור למנוח.

עוד קבע בית המשפט כי אינו רואה בחסכון שנגרם למדינה עקב מות המנוח משום התעשרות שלא כדין כמשמעה בחוק.